אברהם,
יקירי מה שלומך?
איך שם? איך בפוקר? אתה מצחיק את כולם שם?
סביר שכן..  נחסכה לך התחפושת השנה מה?!

באמונתי אתה הרי רואה ושומע מה הולך כאן אצלנו,
ובטוחה! שאתה מגיע הביתה לביקורים קצרים, איך אני יודעת?
אני לא משאירה סכין הפוכה על השיש, אתה צוחק נכון?
כי את חושב שאני כבר לא יכולה להעיר לך על זה.. טעית, מעירה שוב.
ואל תכעס, אבל שברתי את המילה של עצמי והזזתי את הלוח.
(הייתי חייבת לכתוב עליו)

תקשיב, זכור לי שאין לך סבלנות לכל הפרטים, לכן לא אכביר מילים
ואשאל אותך ישירות,  זו הדרך הנכונה?
תשלח לי סימן? תודה מראש.. אבל סימן ברור וחמוד
ובלי אלימות הא?!

כצפוי קניתי את תקליט המתבקש, השיר שלנו מתנגן לי באוטו כל הזמן,
כן,אני עוד בוכה בגללך בו, אבל זה גדול עליי.
המילים של השיר קיבלו משמעות מצמררת לאחר מותך.
כאילו יידעת שזה מה שיישאר לי ממך בסוף.
מועקה של הומור נורא.

עוד מעט יומהולדת שלך, כמו שנה שעברה אני מבקשת,
בדיוק אותה בקשה, תעשה שהיום הזה יעבור מהר.
אין לי את הכוח להתמודד עם זה. בחייאת עיוני..

צביקה - אבי לעולם! יהיה איתי. זו המחויבות שלי כלפיו.
תמשיכו להיות חזקים, כי זה היה רצונו של בורא עולם.

חג פורים שמח חבר שלי,
מירי

ילד יפה שלי, היום אמא ואני היינו אצלך בביקור החודשי שלנו, ואמרתי לך שככל שהזמן עובר אתה חסר לנו יותר, קשה לי אישית אבי בלעדייך ואני בניגוד למנהגי מבטא זאת כאן מאחר וזו דרכי לדבר איתך למרות שאני כל יום וכל  דקה מדבר איתך, קשה לי ילד אתה חסר לי מאוד , להיות בלעדייך זה כמו שקטעו לי איבר מהגוף, אני לא יודע כמה זמן זה ימשך אבל כל יום מגביר אצלי את האי אמונה והגעגועים.  אנא ילד שלי שמור על כולנו  אנא, אבא אוהב אותך.

היה לנו שבוע אינטנסיבי יחד.
התחיל בהכנה שבוע שעבר, באתי אלייך, הרגשתי קצת יום שישי שלנו,
הצתתי איתך סיגריה, כרגיל אני ניקיתי ואתה נחת. טוב הפעם לפחות
התירוץ שלך תפס. מקפידה למענך על מגבון ריחני, הדלקתי נר
 ואני זו שדיברתי יותר. כמו כל יום שישי של השנים האחרונות.

נכון, לא דומה לכיף שעשינו באותם ימי שישי, לסדר הקבוע של הדברים,
כ"כ קבוע, הקפה של הבוקר ביחד, הבורקס החם מהמאפייה למטה
שהיית מביא לשנינו, גבינה אתה תרד אני.

היציאה מהבית, הויכוח הרגיל על המוזיקה באוטו, לרוב ניצחתי אותך,

המשפט הקבוע שלך  "מי יאמין לנו שאנחנו אשכנזים?? " 

ואיך היינו נקרעים  מצחוק כשהיית שר לי " נשבע לך לא בוגד בחיית עיוני".

הקניות, כל הצחוקים והסתלבטויות על אנשים בתוך הסופר. הכי מצחיק אותי החלקת הממתקים לעגלה,  "נשבע לך מירי, לא יודע איך זה הגיע לפה",
(רק לידיעה אתמול בערב עשיתי את הפעולה הזו לכבודך עם העוגייה המשותפת), וההסבר המלומד למה אנחנו חייבים סקיפי.

כשכבר היינו מגיעים לקופה, כולם תמיד הסתכלנו עלינו, כי רק אנחנו געינו
מצחוק כולל נחירות קולניות עד כדי בושות.  יותר צוחקים ממנקים תוך
חלוקת תפקידים ברורה, ארוחת צהריים ביחד, שנ"צ שלי וכדורגל שלך,
 ואח"כ לרוב בילוי משותף בערב, בחוץ או בבית.

והכי חשוב מתחלקים חצי חצי בהפתעת היום שלנו.

אני לא יודעת אם אתה יודע או מבין או מרגיש עד כמה זה חסר לי, הדברים
הכי קטנים, עד כמה אני מתגעגעת אלינו, אלייך.

מי יבין כמה היה לנו כיף כשהיית מחליט "לבשל" ומזמין מטייק אווי? 
כשהיינו שרים, או כשבלילות חורף היית סוחט לנו מיץ מתפוזים ומטנף
את כל המטבח, אתמול נזכרתי כשהייתי בטורניר לכבודך, בשיחה הקבועה,
עם המילים הקבועות, שבוע אחר שבוע:

אתה - מצלצל בדרך הביתה מהמשחק, תדליקי לי את הבוילר,
אני בתגובה -אני לא התחתנתי איתך! אתה – צוחק, בבקשה נו, אני מזיע
ותכיני משהו לאכול אני רעב מת. הלוואי והייתי זוכה  לעוד פעם אחת לראות
אותך אחרי משחק: שמח, עייף,מוריד גרביים ותחבושת בסלון, (נשבעת
שלא הייתי כועסת יותר על זה) ומספר לי איך היה.

אתמול יכולתי ממש להבחין בדמותך רצה ביניהם, ממש לשמוע את
הערות שלך, אני יודעת בדיוק מה היית אומר. לא הייתי טועה בשום מילה. 

גם באזכרה, לו הייתי צריכה לתרגם אותך סימולטנית למראה האנשים,
את תגובתך להתנהגות, מעשים ותגובות על תגובות,

שנינו יודעים שהתרגום היה נאמן למקור.

אם הייתי מבינה שזה יהיה הסוף הייתי אוהבת יותר, מחייכת יותר,
מחבקת יותר, מנסה להבין אותך יותר, "מענישה" פחות, רואה איתך
עוד סרט, אפילו בלי תרגום, שותה עוד כוס קפה איתך, עוד בוקר אחד בת"א, לעוד סיבוב ביל"ו, ולעוד שעות משותפות במטבח, ובחיי! לפעם אחת
שבה לא הייתי מגיבה בציניות כשהיית אומר לי שאני יפה כשהיינו יוצאים. 

לו רק הייתי יודעת מה יהיה.

ואין דרך בה אוכל להסביר לאנשים שאולי היום היו רוצים לדעת, מה היית,
מי אתה, או מה הצחיק אותך כ"כ, ועד כמה היית מצחיק אותי.

לא מצליחה להסביר כששואלים אותי כמה עוד אני יכולה לבכות.
הרי כל כך הרבה דברים מזכירים לי אותך.

ואני היחידה שראיתי את ההבדל במבט שלך אליי בחייך וברגע מותך.

המבט שלך, זה של החי וזה של המת לעולם יהיו חקוקים בנשמתי.

גם עכשיו כשאני כותבת לך, יום שישי.

זיכרונך כואב לי בעוצמה כזו שלא חשבתי אי פעם שאפשר ככה,
מתגעגעת נורא נורא.

ואני מקווה ששומרים עלייך יותר טוב שם, יותר טוב ממה שאני הצלחתי פה.

אברהם תבטיח לי שכמו שאני לא שוכחת אותך אתה לא שוכח אותי.

תרמוז לי שגם אתה מתגעגע ליום שישי שלנו.
ותעזור לי בבקשה כי עוד לא מצאתי את הדרך.

שבת שלום חבר שלי.

מירי